במקום זאת הוא פתח את המגירה שמתחת למיטה שלו, והוציא משם את נעלי הגלגליות שלו. אחר
כך הוא התיישב על הטוסיק, נשען לאחור ונעל את נעלי הגלגליות כשהוא נאנח ואומר
לעצמו – אוף, כמה קשה להתכופף ולרכוס את כל האבזמים שבנעליים האלה"...
לפני שיצא לדרכו, לא שכח דרימון מיודעינו לקחת תרמיל גב קטן,
ובו הוא שם את החבל שלו וגם תפוח עץ גדול ושני שסק, פירות שהוא אהב במיוחד. בכלל,
דרימון לא הניח לאף יום לעבור בלא שיאכל פירות. זה לא בגלל שאימא שלו אמרה לו תמיד ש"מי שאוכל פירות יהיה חזק וגדול",
אפילו שזה נכון. הבינו – דרימון פשוט אהב פירות, ובמיוחד אהב לנעוץ את שיניו בבשרו המתפצפץ של תפוח עץ קשה ורענן.

דרימון יצא לדרך, כשהוא אינו שוכח לקחת את המגן והחרב שלו. הוא דהר במהירות על מדרכת הכפר,
ואחר כך המשיך ונסע על השביל הקטן שמוליך מקצה הכפר אל תוך היער. בתוך היער שררה אפלולית נעימה,
קולות של ציפורים נשמעו מכל עבר ולפעמים גם יללה של תן ונהמה של דוב.
בשלב מסוים כבר אי אפשר היה להתקדם עם הגלגיליות, כי השביל נעשה משובש. דרימון לא התעצל,
הוא התיישב, חלץ את הגלגיליות מרגליו וקשר אותן אל תרמיל הגב שלו.
אחר כך הוא המשיך בדרכו בתוך היער, כשהוא מטפס ומתקדם עם השביל, עד שהיער נגמר.
עכשיו התעקל השביל, והוביל אל הגבעות הקסומות, שהיו חשופות מעצים,
אבל עטורות במרבדים של דשא ופרחים.

דרימון המשיך לטפס במעלה השביל. הוא התנשף, אבל לא נעצר. הרחק למטה הוא ראה את היער,
ומאחוריו ממש את הכפר שבו גר. אלה כבר היו רחוקים וקטנים, ואפשר היה לראות הרחק מעבר להם,
את הכפרים האחרים שהיו בעמק הפיות, וגם את הים התכול, שהשתרע עד לאופק.

 

לבסוף, מתנשף ומזיע, הגיע דרימון עד לקצה השביל, ומצא את עצמו על ראש הגבעה שעליה טיפס.
סביבו היה ערפל, שכיסה את הגבעות האחרות, ודרימון עצר להתבונן בנוף.
הוא שאף את אויר הפסגות הצונן שמילא את ריאותיו וכבר התכוון להתיישב על אבן בצד השביל
ולהתחיל לאכול את הפירות שהביא לדרך.

...באותו הרגע ממש התרומם למולו צוואר ארוך וענק, שהגיח מעברה השני של הגבעה.
היתה זו המפלצת שהתגוררה במערה מצידה השני של הגבעה. גופה של המפלצת
היה דומה לגופו של דינוזאור, ומכוסה בקשקשים קשים. בכפות רגליה בלטו ציפורני ענק חדות כשל נשר,
או אולי תנין ובקצה צווארה התנוסס ראשה שהזכיר ראש של נחש צפע,
ובתוכו זוג עיניים שחורות ומפחידות ופה פעור, שהיה גדוש בשיניים צהובות, משולשות וחדות.

 

"מתחשק לי לאכול אותך", חרחרה המפלצת בקולה המרוסק והרועם. "נכון שאתה טעים?"

דרימון הנהן בראשו: "אכן, אני באמת טעים מאד, למרות שמעולם לא טעמתי את עצמי".
הוא נשאר לשבת על האבן, והתבונן באומץ בעיניה של המפלצת שכבר היו קרובות מאד אליו.

"את יודעת שאני אביר, יש לי חרב, ואני יכול להרוג אותך?"
צחוקה של המפלצת התגלגל וחרחר כמו שיעול: "אתה... אתה תהרוג אותי?...
חה... חררר... אבל אני הרי ענקית ואתה פספוס, אני חזקה ואתה חלשלוש,
אני מכוסה קשקשים קשים, ולך רק מגן קטן ועקום."

"הוא לא עקום", תיקן אותה דרימון, "את בכלל לא מתמצאת במגנים.
כך בונים אותם, עגולים וקמורים. תבדקי אצל כל האבירים".

"ובכל זאת אטרוף אותך מיד", הכריזה המפלצת,
וקירבה את פרצופה האיום עוד קצת אל פניו של האביר הקטן.

"היי, מהם הנעליים המצחיקות האלה שקשורות לך אל תרמיל הגב",
היא שאלה, כשראתה את הגלגיליות של דרימון.

דרימון חייך: "אלה נעלי גלגיליות. נורא כיף להתגלגל בהם. רוצה לנסות?"

"אני מוכנה לנסות, אבל דע לך שאחר כך אטרוף אותך בכל זאת".

"בסדר, בסדר, שמענו אותך!". אבל בואי קודם תיהני קצת מהגלגיליות שלי."

 

דרימון הושיט למפלצת את נעלי הגלגיליות ואף עזר לה לנעול אותם על רגליה האחוריות,
שבקושי התאימו לנעליים. בכל מקרה, הציפרניים החדות שבקצה כפות הרגליים נאלצו להגיח מתוך הנעל,
כי לא היה להן מקום בפנים.

"ומה אני עושה עכשיו?" שאלה המפלצת.

"הנה, קחי ברגלייך הקדמיות את קצה החבל שלי. ואחזי בו חזק".

דרימון הושיט למפלצת את החבל, וזו אחזה בחבל חזק.

"עכשיו תעמדי על רגלייך האחוריות", עודד דרימון את המפלצת,
וזו עשתה כדבריו. אולם ברגע שבו נעמדה על רגליה האחוריות, החלו הגלגיליות לנוע לאחור,
במורד התלול של הגבעה. גופה של המפלצת החל להחליק במדרון, בכיוון התהום הפעורה.
מזל גדול היה לה, שהיא אחזה בידיה את החבל, וכך נעצרה לבסוף, כשהיא מתנשפת ודואגת.

"מהר, משוך אותי בחזרה, אביר קטן, לפני שאני מחליקה אל התהום".

דרימון חייך: "בשמחה, אני אמשוך אותך אם תבטיחי לי שלא תטרפי אותי".

"אני מבטיחה", מיהרה המפלצת להבטיח כשהיא מהנהנת בראשה הענק,
"רק שלא תעזוב את החבל, אחרת אני אתרסק ולא תהיה יותר מפלצת".

"כן, זה יהיה חבל", הסכים דרימון. "יש הרבה ילדים שאוהבים מפלצות, וגם אני אוהב מפלצות...
אבל רק כאלה שאינן טורפות אותי".

"אני אהיה כזאת. אני לא אטרוף אותך", הבטיחה המפלצת בחגיגיות.

 

דרימון קשר את החבל אל הסלע, והמפלצת התיישבה, חלצה את נעלי הגלגיליות ונאנחה בהקלה:
"איזה מזל, כמעט ועפתי למטה..."

"רוצה לאכול שסק?" שאל אותה האביר הקטן, והמפלצת הנהנה בראשה, והתיישבה ליד דרימון.
וכך שניהם אכלו שסק, ואחר כך התחרו מי משליך רחוק יותר את החרצנים,
אל עבר התהום הפעורה שבקצה הגבעה.

נחשו מי ניצח...

אתם מוזמנים להוסיף תגובה ולאיטו אבירם ולצוות מחוז טרובדור