במהלך נסיעתי הראשונה לברזיל הובילו אותי כל הדרכים למקום קטן בשם מורו דה סאו פאולו. האי ממוקם כשעתיים הפלגה מעיר הבירה של מדינת הבאהיה - סלבדור. לאחר הטירוף ושכרון החושים של עונת הקרנבל, נראה רק הגיוני לעבור למקום קטן יותר, ולהירגע מהשמש הברזילאית, מסיבות חוף, בירות קרות ורביצה של שעות על ערסל.

כך, גם אותי, כמו את אלפי הישראלים ותיירים נוספים מכל העולם משך הרעיון להגיע למורו.

נפרדתי מהחברים איתם העברתי את תקופת הקרנבל ויצאתי לדרך. ניתן להגיע ישירות מסלבדור ולהפליג כשעתיים או לצאת למסע ארוך יותר וזול משמעותית במספר אוטובוסים ומעבורות דרך איטאפאריקה - האי המחבר בין סלבדור לוולנסה - העיירה הקרובה ביותר ממנה תוכלו לקחת מעבורת למורו דה סאו פאולו.

כשעליתי למעבורת למורו פנה אלי מקומי מבוגר בשיחה. שוחחנו מעט אבל דבריו כאילו במעשי כשפים נצרבו בזכרוני ומאותה השיחה עימו כאילו גורלי חבר אליי ואותת לי שדבר מה משמעותי עומד לקרות, לקחו לי יותר מחמישה חודשים להבין למה התכוון אבל על כך עוד אפרט בהמשך. ממה שהצלחתי להבין ממנו, הוא אמר שמורו הוא מקום שלאחר שאגיע אליו הוא "ייכנס לי לוורידים" ולעולם לא ארצה לעזוב אותו... כבר עברו למעלה מעשר שנים מאז אותו יום - ואין יום בחיי שאינני חושב או חולם על מורו.

הגעתי למורו עם התיקים הכבדים שהכילו את כל ביתי, והמחזה שראיתי גרם לי להתאהב בו במקום, ולרצות להתנתק מהציוד ולהיות חופשי כמו כל האנשים שכבר נפשו על החוף. לאן שלא הבטתי ראיתי רק חבר'ה צעירים ויפים, משתזפים על החוף, משחקים כדור עף, משכשכים במים, שותים מיץ קוקוס קר.

פתאום הבחנתי באחד החברים הטובים ביותר שלי מהארץ, עצרתי לדבר איתו והוא לקח אותי לאכסניה שבה הם מתארחים. בחוסר חשק עזבנו את החוף והלכנו לאכסניה בשם "recanto das estrelas", האכסניה שתוך מספר חודשים עוד תנוהל על ידי...

מבין החופים, החוף השלישי הוא החוף המומלץ ביותר למצוא מקום להתאכסן. הוא מרוחק יותר מהמרכז ולמרות שתצטרכו ללכת קצת בכל פעם שתרצו להגיע למרכז העיר, הוא שקט ומפנק ביותר וההליכה בכל שעה של היום היא חוויה מדהימה ומומלצת היות ובכל שעה ביום האי נראה אחרת לגמרי, עקב ההבדל העצום המתרחשים בזמן הגאות לשפל.

כשהגעתי לאכסנייה לא שמתי לב למשהו מיוחד בה. עליתי למעלה כדי להניח את החפצים ועל הערסלים שבמרפסת הקומה השנייה זיהיתי חברה נוספת מהארץ שגם מתארחת כאן. לא היה לי ספק שהגעתי למקום הנכון. לאחר כמה דקות של חיבוקים ועדכונים אני יורד למטה כדי לשוחח עם בעלת האכסנייה.

דדה - בחורה נמוכה עם חזות מעורבת של אנדיאנית וברזילאית, שמנמנה עם ברק בעיניים.
לא יודע למה אבל באותו רגע שראינו זו את זה ידעתי שיש בה משהו מיוחד ועוצמתי.
היא הכינה לי מיץ טבעי של אחד מאותם פירות צבעוניים שיש בברזיל בכל מקום ושוחחנו כמה דקות בספרדית עילגת עם מבטא ברזילאי שניסיתי להגות. אותה זה דווקא שיעשע.

אני נשאר באכסניה יותר משבועיים, החברים שלי כבר עזבו מזמן, אבל משהו משכנע אותי שאין סיבה באמת טובה לעזוב את גן העדן הזה. יש לי גלים לגלישה, קפואירה והמון ספורט, חיי חברה עשירים ואולי הכי חשוב - יש לי כאן את דדה. היא ואני יושבים שעות ומנסים לשוחח זו עם זה ולהכיר. לא משהו רומנטי כלל, אבל לשנינו ברור שאנחנו רוצים להסיר את כל המסתורין אחד של השני ולהיות החברים הכי טובים בעולם. משהו בעיניה של האישה הזו היה כל כך טוב עד שהוא הפך אותי לאדם טוב יותר - ואפילו מבלי להתאמץ. מכירים את ההרגשה?



הכתבה נמצאת בבניה ותכנים נוספים יועולו במהלך הימים הקרובים...
בברכה
עמית אופיר

רכשו עכשיו את ספרו של עמית אופיר על ברזיל
בהנחות מיוחדות



סוכניות לטיולים
במנאוס היוצאות לטיולים בג'ונגל של ברזיל





contact us for advertisments
amitoffir@walla.com