כמה מילים על מטיילים ישראלים בברזיל / מאת: עמית אופיר
במהלך התקופה שניהלתי את האכסניה בברזיל וכך גם בתקופה
שטיילתי והסתובבתי ממקום למקום, הייתי עד לאותה תופעה מדהימה
של איך ישראלים מטיילים,
רוב הישראלים מטיילים בקבוצות של 3-4 חברים אולם במהלך הטיול
הם מצרפים ומצטרפים לקבוצות נוספות ולעתים הופכים לקבוצה
שיכולה להגיע ל 10-15 אנשים,
הליכוד בקבוצות אלה הוא דבר הנראה באופן מיידי לעיני המתבונן מהצד,
למטייל שאיננו ישראלי קשה להתקרב לתוך קבוצה כזו היות וזו מדברת
באותה השפה, חולקת אותם ערכים, בדיחות ואף אותה תרבות.
לעומת זאת הקלות שבה מגיע ישראלי חדש ומצטרף או מתחבר
לסוג קבוצה כזו היא כזו המתרחשת כמעט באופן טבעי לגמרי,
מייד נוצר עניין בהחלפת מידע על אתרים מעניינים, אכסניות זולות באזור, חדשות כאלו ואחרות מהארץ, מידע שימושי עצות וטיפים לקצר דרכים, למציאת הדילים הזולים ביותר, וכמובן גם סתם החלפת חוויות וסיפורים מהטיול,
חיבור ישראלי בחו"ל הוא ללא ספק תופעה מאוד מעניינת ועל כן התעניינתי בה אני ושמתי את תשומת ליבי אליה,
המטיילים שהכרתי באכסניה שלי כמעט תמיד היו באים בקבוצות, וגם אלה שכביכול מטיילים לבד, הצתוותו למספר אנשים בדרך והגיעו בלוויית חברים למסע,
רוב הישראלים שהגיעו לברזיל או לפחות לאזורי החוף לא הגיעו לחפש טרקים ארוכי טווח או בעלי מורכבות כלשהי,
עבורם להגיע עד לחוף היה טרק מספיק ארוך, גם כאשר החוף היה במרחק של מספר מטרים מהאכסניה, מינימום תזוזה עבורם היה נחשב למקסימום הנאה, ועמידה במטרות שהציבו לעצמם, ישראלים באו לברזיל כדי לנוח, את רובם לא עניין מה שנמצא סביבם, אלא אם כן הדבר היה קשור במקומיים או מקומיות מושכות, ברזיל עבורם לא היה מקום כדי לחשוב, אלא באמת להיות קליל וליהנות ממסיבות, מהחופים, ומהאוכל המקומי המדהים שנמצא בזמינות אין סופית, בכל מקום.
במיוחד קסמה לי העובדה שכאשר לאחד הישראלים צצה בעיה כלשהי והיה זקוק לעזרה, תמיד היו המון אנשים שתרמו מכספם, והציעו את עזרתם בכל דרך אפשרית, ואפילו פעם אחת לא יצא לי לראות כי ישראלי כלשהו נותר לבדו בשעת משבר או צרה,
דווקא אז כול הישראלים האחרים היו מתלכדים ועוזרים לו לצאת מן הבוץ, בין אם על ידי כסף, טלפון לארץ, הלוואת או נתינת ציוד חסר, תמיכה נפשית, חיבוק או עידוד רוחני, או בכל דרך מאולתרת אחרת.
בתחום הבישול היו מעטים הישראלים שלא הציעו לי לעזור לי לבשל, או לבשל בשביל כל יושבי השולחן, מסתבר שטבחים כולם יודעים להיות, אולם לאחר הארוחה, לא היה מתנדב אחד שיעזור לשטוף את הכלים, ותמיד שלב מציאת האחד שיסכים או יציע את עצמו לשטוף היה הופך לטקס ארוך בו כולם היו מתפנקים כל תחושות השובע שלהם ומתעסקים עם הכרס החדשה שנולדה להם במהלך הארוחה.
שוטפי כלים יש לנו הישראלים קצת פחות.
מקום נוסף שתמיד יכולתי לסמוך עליו שאמצא בו ישראלים היתה המרפסת בקומה השנייה של האכסניה, בכל שעה ביום תמיד היתה נמצאת שם קבוצה של ישראלים, שרועים על הערסלים, מאזינים למוזיקה שהביאו מהארץ במערכת הקומפאקט-דיסק שהיתה ברשותי לתת להם, חסרי תנועה, השתמשו במעט מאוד מילים על מנת להעביר רעיון או לתקשר, הכל כדי לחסוך אנרגיה לערב, לדיסקוטקים ומסיבות החוף.
די מצחיק לראות את שיעורו הראשון של ישראלי המנסה לרקוד סמבה בצעדי דאנס מתקדמים. ולחילופין, לראות את המקומיים מנסים ללא הצלחה לחקות את צעדי הטראנס הישראלים שהיו בולטים מאוד במועדונים. טראנס ודאנס הם עדיין סגנונות מוסיקה שחדשים לברזילאיים הפשוטים, החיים במקום מנותק כל כך כמו מורו.
.gif?id=9621411)
.gif?id=9621530)
.gif?id=9621458)
